שמי זורייש, קיצור של זוריישוורק, באמהרית “סביבך זהב”. אני ילידת אתיופיה, הבת הצעירה  מבין ארבעה ילדים. גדלתי בעיירה “ארבה מנץ'” (ארבעים המעיינות) בדרום אתיופיה. בשנת 1998, עלינו ארצה, בהיותי בת שמונה. גדלתי בתרבות שונה. הורי לא ידעו עברית, לא שיחקו איתי במשחקים שמפתחים חשיבה, ולא קראו לי סיפורים כשהייתי קטנה.

אני בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית, והשנה התחלתי באוניברסיטה העברית את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית.

הדרך שעשיתי עד לכאן איננה פשוטה, ואנסה לספר לכם בקצרה על המסע שלי לעולם האקדמאי ולמקום בו אני נמצאת עכשיו.

בסיום שירותי הצבאי, ניגשתי למבחן פסיכומטרי כי רציתי להתקבל ללימודים אקדמאיים. הציון שלי היה נמוך, ומאחר והרצון שלי ללמוד היה גבוה מאוד, התחלתי ללמוד במכינה קדם אקדמית. במהלך הלימודים במכינה, חזרתי שנית על הפסיכומטרי, ולצערי, הציון לא השתנה הרבה, ולא אפשר לי להתקבל לאקדמיה למקצוע אותו רציתי ללמוד- פסיכולוגיה. למרות הרצון העז והמוטיבציה הגבוהה שלי להצליח, כל ניסיונותיי להוציא ציון גבוה עלו בתוהו, ואני הרגשתי החמצה וכישלון.

מכיוון שמאוד רציתי ללמוד באוניברסיטה פניתי לתוכנית של פוירשטיין באקדמיה, תכנית ייחודית למועמדים יוצאי אתיופיה, ובשנתיים האחרונות גם למועמדים מהפריפריה החברתית גיאוגרפית באוניברסיטה העברית, בבר אילן והשנה גם באריאל. התוכנית מאפשרת למועמדים בעלי ממוצע בגרות גבוה, להבחן כאלטרנטיבה למבחן הפסיכומטרי, בשיטה שונה, ה”אבחון הדינאמי” שבודק את פוטנציאל הלמידה בנוסף ליכולת העכשווית, אותו פיתח פרופ’ פוירשטיין ז”ל.

את המבחן הזה ועברתי בהצלחה, ומכון פוירשטיין המליץ עלי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בזכות התכנית הצלחתי להתקבל ללימודים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהל עסקים, על אף הציון הנמוך שלי בפסיכומטרי, שהוא מוטה תרבותית.

עלי לציין, כי חששתי מאוד מכישלון ומזה שלא אצליח לסיים את הלימודים בגלל הפער בין הציון בפסיכומטרי שהיה לי בפועל לבין זה שנדרש בחוג. למרות זאת, השארתי את הפחד מאחור, לקחתי את הזדמנות בשתי ידיים והקדשתי את כל מרצי ללימודים. בזכות המוטיבציה הגבוהה שלי, ההשקעה והליווי והתמיכה של מכון פוירשטיין, הצלחתי לסיים את התואר הראשון עם ממוצע כללי של 86 וממוצע בחוג לפסיכולוגיה של 88. מסתבר שהאבחון הדינאמי של מכון פוירשטיין הצליח לנבא טוב יותר מהפסיכומטרי את סיכויי ההצלחה שלי בלימודים האקדמאיים.

לורן, בן 40, עלה לישראל עם משפחתו מצרפת בגיל 18.

במשך שנים הוא עבד בקייטרינג פרטי וניהל בית קפה.

הוא היה איש צעיר מאוד שחלם לפתוח בית קפה משלו במרכז העיר ירושלים.

החלום הזה התנפץ ב -1 בדצמבר 2001. במתקפה מתואמת פוצצו שני מחבלים מתאבדים את מטעני החבלה שלהם במרכז העיר ירושלים ברחוב כמעט בו זמנית, וזמן קצר לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת ברחוב סמוך. 11 בני-אדם נהרגו ותשעה עשר נוספים, כולל לורן, נפצעו קשה.

לורן הובהל לבית החולים עם פגיעת ראש קשה, והיה מחוסר הכרה במשך עשרה ימים. כאשר התעורר, התברר כי הצד הימני של גופו היה משותק לחלוטין והיה לו אובדן זיכרון מוחלט.

לורן נכנס לשיקום פיסי בבית החולים הדסה. זמן קצר לאחר מכן הוא הופנה למרכז לשיקום קוגניטיבי של “מכון פוירשטיין”.

לאחר הערכה ראשונית, החל לורן בטיפול אינטנסיבי של כעשרים שעות בשבוע, שכללו: העשרה אינסטרומנטלית, תרפיה בדיבור, לימודי מחשב, קריאה, כתיבה וחשבון פשוט.

אחרי שלוש וחצי שנים, לורן עשה דרך מדהימה.

המקרה עבר הערכה מחודשת והוחלט להגשים את חלומו הישן של לורן ולפתוח בית קפה קטן בניהולו במתחם מכון פוירשטיין. בית הקפה הוקם על פי אמות המידה המחמירות של לורן, ללא פשרות..

התאוששותו של לורן עלתה על הציפיות.

הוא נשוי באושר, יש לו שני ילדים יפים, וממשיך לנהל את בית הקפה במכון פוירשטיין.

תקפצו לבקר!

הוא מכין קפה מעולה!!!

”כאשר נועם ואני פגשנו לראשונה את הרב רפי פוירשטיין במלבורן, הייתי נואשת. נועם היה ילד קטן וכעוס, כמעט שלא דיבר, עם התנהגות שהולכת ומחמירה מיום ליום “. לימור, אמו של נועם

נועם, ילד צעיר עם תסמונת דאון, הגיע לראשונה למכון פוירשטיין בגיל חמש. כשהגיע, הייתה אמו חסרת אונים. בנה, מתוסכל מחוסר יכולתו לתקשר, היה כעוס ואגרסיבי. הוא נאבק להשתלב בגן הילדים. והוריו נדרשו לשלוח אותו לבית הספר המיוחד. למזלם, הם הכירו את הרב רפי פוירשטיין ולמדו על מכון פוירשטיין. הוא אמר להם שהמכון יוכל לעזור לנועם, אם יגיע מאוסטרליה לירושלים לשם הערכה וטיפול אינטנסיביים. בעוד לימור חרדה מן האפשרות להשאיר מאחור את בעלה ושני ילדים נוספים, כמו-כן את עבודתה למשך שישה שבועות, היא נדהמה מהנדיבות של בני משפחתה, ידידיה, עמיתיה לעבודה וקהילתה. בתמיכתם היא הצליחה להביא את נועם לירושלים לשישה שבועות של טיפול שהוא נזקק לו.

לימור נדהמה לראות שינויים בבנה. היא התרגשה לגלות צד בנועם, שמעולם לא ידעה על קיומו. במהלך הטיפול הוא הפך אקטיבי והתחיל לקיים אינטראקציה עם העולם שסביבו. בפעם הראשונה, הוא הגיב להושטת היד של אמו כאשר לימדה אותו מושגים.

עבור נועם, לימור ומשפחתם, שהותו של נועם במכון התבררה כחוויה משנת חיים.

נועם ממשיך להתקדם. לימור שלחה לאחרונה דוא”ל לצוות, המפרט את ההתרגשות של משפחתה, בנה נועם השתלב בגן ילדים נורמטיבי.